תשס"ה

פרק א'.

היהדות משולה לאורגניזם חי המעביר את צורתו ותפקודיו מדור לדור באמצעות אינפורמציה מוצפנת שאינה תכונתו של שום חומר. זהות יהודית מתקיימת בתוך החיים, באמצעות האנרגיה של החיים הביולוגיים-כלכליים באמצעות הכוונתם לייעוד היהודי באמצעות עול של הגבלות, עול המצוות. האנאלוגיה של תופעת החיים בעולם החומר מאפשרת להבין את הבסיס לקיום היהודי, שכולל מושגים של חובה, אחריות ומאבק בלתי פוסק בכוחות הטבע. לכן כל הניסיונות לבסס המשכיות יהודית על בסיס תרבות (שירה בלשון ברנר) או פילוסופיה ללא עול מחייב נמוגו בתוך שלשה דורות.  מדינת ישראל עצמה משולה לאורגניזם חי הנאבק על המשכיותו בתוך סביבה עויינת  היהדות הישראלית עומדת בפרשת דרכים, עליה לבחור בין שתי דרכים, דרך קבלת העול  או דרך הטבע, הזרימה בתוך הטבע הביו- כלכלי  זו אותה בחירה שעליה הזהיר משה רבנו ע'ה את בני דור המדבר לפני כניסתם לארץ .הוא הבהיר שזו בחירה בין חיים ומות, טוב ורע. המשבר הנוכחי של החברה היהודית בארץ ישראל הוא משבר הניגוד שבין שתי הגישות המכוונות את חיי הקהילה היהודית בישראל. רק חשבון נפש עשוי להחזיר את היצור הרך שעדיין לא הגיע לגיל מתקדם לדרך בת קיימא. קיום יהודי הוא מורשה ולא תורשה.

מדרש תהילים מביא את הסיפור הבא:

"אמרו רבותינו מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות של ציפורי (וכו'), [והיה מכריז ואומר מי מבקש סם חיים, שמעה בתו של ר' ינאי, אמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מי מבקש סם של חיים, אמר לה לכי וקראי לו, הלכה וקראה לו אצל ר' ינאי, אמר ליה איזהו סם של חיים שאתה מוכר, אמר לו אותו הרוכל וכי אין אתה יודע מה הסם הזה, אמר ליה אפילו כן הודיעני, אמר לו הביא לי ספר תהילים, הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד, מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', מה עשה ר' ינאי, נתן לו ששה סלעים, אמרו לו תלמידיו רבי לא היית יודע הפסוק הזה, אמר להם הן, אלא שבא זה וביררו בידי."   (מדרש תהלים (בובר) מזמור נב ד"ה [ב] דבר אחר)

מה למד ר' ינאי מן הרוכל עד כדי כך ששילם לו שיעור שלש משכורות חדשיות ממוצעות? מה משמעות המושג חיים? מה הקשר בין מושג החיים של ר' ינאי לבין מושג החיים במדעי החיים? מה הוא סוד החיים הביולוגיים?

_____________________________________________________________

המאמר מוקדש לזכרה של אשת נעורי חיה לבית בורגן מנוחתה עדן אשר איננה כי נלקחה בת ד'מ שנים כדבר שנאמר בדמייך חיי.

החיים כתופעה בעולם החומר

טבע החומר וטבע החיים: ניגודים המתקיימים זה בתוך זה.

כדי לענות על שאלות אלו יש להתחיל בהגדרת המושג חיים בשתי המשמעויות. מדעי החיים עוסקים בתופעה של קיום האורגניזם והמין (species)  בעולם החומר. האורגניזם בנוי מחומר והוא מקיים תהליכים בחומר, תזונה, תנועה, התרבות, גידול ודעיכה וכו'. במה שונה התנהגות האורגניזם מהתנהגות החומר בכלל? ההבדל העיקרי הוא בכך שלאורגניזם יש תכלית בעוד שלחומר ממנו מורכב האורגניזם או כל חומר אחר, אין תכלית. התכלית של האורגניזם היא קיום החיים. זהו ייעוד שלמענו פותחו כל המנגנונים שאנו מכירים מן המחקר הביולוגי. כל המנגנונים המורכבים מכוונים באופן משותף לתכלית אחת בלבד, קיום הייעוד של האורגניזם שהוא קיום תופעת החיים.

מהי הבעיה בקיום החיים אותה צריך האורגניזם לפתור?

 הבעיה היא שתופעת החיים היא התופעה הבלתי טבעית ביותר עלי אדמות. זאת משום שטבע החומר הוא קיום שינויים בכוון אחד בלבד, כוון של הגברת האקראיות של סידור החלקיקים בכל מערכת חמרית, תהליך הנמשך עד להשגת מצב של מכסימום אקראיות. במצב זה כל שינוי מקרי לא יעלה את רמת האקראיות של מערכת החלקיקים ולכן מצב זה נקרא "שווי משקל". תהליך זה מאפיין את "טבע החומר" מכלול הכללים המתארים את התנהגות החומר בעולמנו. כל אורגניזם שאנו מכירים על פני הפלנטה מקיים בחייו את הפעולה ההפוכה, הוא צובר חומר חסר מבנה וסדר מן המזון ומסדר אותו במבנים מוגדרים, מסודרים ובעלי תפקודים ייעודיים מוגדרים היטב. זהו "טבע החיים" המתפקד בכוון מנוגד תכלית הניגוד לטבע החומר. רק ביום המוות חוזר החומר הצבור באורגניזם לנוהג המקובל בטבע החומרי וכל המבנה הולך ומתפורר עד הגיעו לשווי משקל. תמצית פעולתו של האורגניזם החי היא המאבק המתמיד, הבלתי פוסק בכל שניה ושניה להתרחק ממצב שווי המשקל. זהו מאבק שבו מגוייסים כל המשאבים בהתמדה. לא נוצר שווי משקל בשום מערכת שבה מתקיימים חיים, שווי משקל  נוצר רק בזמן שלאחר סיום החיים, ביום בו כושלים המנגנונים של המאבק נגד השתלטות טבע החומר ותהליך הדעיכה תחת שלטון בלעדי של טבע החומר מתקיים ללא התהליך הנגדי של החיים. ביום שהגוף הופך לגופה. ביום זה מפנה תופעת החיים את מקומה והחומר ממנו בנוי האורגניזם חוזר לנהוג ע'פ חוקי הטבע החומרי בלבד והמערכת דועכת לשווי משקל, כאשר כל חלקיק בורר לו את דרכו באקראי, בהגרלה.

אם כן כיצד מתקיימים החיים הפיסיים? שני פתרונות עקרוניים נתן בורא עולם לברואיו ע'מ שיצליחו בהתמודדות עם הטבע הדוחף כל הזמן להכנעתם לחוקי הטבע החומרי. הפתרון הכללי הראשון המאפשר את קיום הפרט, הוא הליכה עם טבע החומר אבל הגבלתו ע'י הכוונתו למספר קטן של כווני תנועה מתוך אינסוף הכוונים האפשריים בו, הכוונים האקראיים. במושגים של המדע משמעות הדבר הגבלת דרגות החופש של המערכת. הגבלת האקראיות נעשית ע'י מבנים שיכולים לנוע או להסתובב בכוונים מצומצמים אבל מקבלים את דחפי התנועה שלהם כמו כל חלק אחר בעולם החומר מן התנועה האקראית הטבעית.

מבנים אלה מאפשרים את המנגנונים המאפשרים צימוד בין תהליכי הבלייה הטבעיים, שהם דומים לזרימה של מים במורד הנהר, ותהליכים הפוכים, תהליכים של איסוף חומר ובנייתו. מנגנון הצימוד מניע תהליכים מנוגדים לטבע החומרי באמצעות הכח הנאצר בתהליכי הפירוק. לכן, גם במנוחה מלאה זקוק הגוף לשריפת מזון כדי לאזן את תהליכי הבליה הבלתי ניתנים לעצירה. כך למשל השריר בנוי ממכונות מולקולריות שמונעות ע'י התנועה האקראית של החומר בסביבתן הקרובה, אבל המבנה המיוחד שלהן מגביל את כווני התנועה האפשריים וחלקי המכונה המולקולרית נעים בכוון אחד בלבד, כוון ההתכווצות.  זאת בדומה למנוע המכונית שבו הדלק המתפוצץ בתוך הבוכנה מפעיל לחץ בכל הכוונים אולם רק כוון אחד מאפשר תנועה תחת הלחץ הזה. כך הופכת תנועה אקראית לתנועה מכוונת ומסודרת.

אולם כאן באה בעיה שניה: המכונות המולקולריות והאברים עשויים חומר, כיצד ניתן ליצר מבנים מסודרים כאלה בעולם בו שולט טבע החומר שהוא הפרוע?  התשובה לכך היא חוק טבע שני:  

"אי אפשר להפוך כוון של מערכת טבעית מתוך המערכת עצמה. כדי להפוך כיוון (מבליה לבניה במקה דנן) נחוץ כח נוסף שהוא חיצוני למערכת."

 מהו הכח החיצוני לטבע החומר אשר מאפשר בניית המכונות המקיימות את תופעת החיים? כדי לבנות את המכונות נחוצה תכנית אשר על פיה נבנית המכונה וחלקיקיה המרכיבים (שהם קטנים מאוד מאוד ביחס לגודל המכונה) מסודרים למבנה כולל בעל יכולת פעולה. גם מנוע המכונית נבנה בחומר ע'פ שרטוטי המהנדס שמתכנן את חלקיו, את יציקתם ואת הרכבתם בידי פועלי הייצור. התכנית אינה יכולה להיות חלק מעולם החומר משום שהיא כוללת סדר שאינו נסבל בעולם החומר. לכן, התכנית שהיא איננה אלא אינפורמציה במובן המופשט ביותר, מקורה איננו בעולם החומר אלא חיצוני לו. התכניות על פיהן נבנות המכונות המולקולריות המרכיבות את האורגניזם הן חלק מן הספר הידוע בשם "גנום" וקיימים מנגנונים חומריים לקריאת התכנית ותרגום האינפורמציה לפעולות בחומר.

אולם לא לעולם חוסן, המכונות נשחקות, נעשות בלתי יעילות, ותהליכי ההתפוררות גוברים והאורגניזם מזדקן ובכך יבוא קץ לחיים. ולכן לכן חלק מרכזי בפתרון הכולל לבעיית קיום החיים הביולוגיים הוא העברת הדגש מן הפרט אל הכלל, מן האורגניזם הפרטי אל המין (species). כלומר, תופעת החיים הידועה ממדעי החיים בנויה על אופטימיזציה של קיום המין ולא של קיום הפרט (האורגינזם). האורגניזם הוא משני בחשיבותו ומשמש כנשא לתופעת החיים של המין. משמעותו של הפרט נובעת אך ורק מתרומתו להמשכיות קיום הכלל.

לכן, במקום לנסות לחזק ולייצב את הגוף של האורגניזם ולהאריך ימיו, טבע החיים קוצב את ימיו ומקצרם בכל הרמות ומקיים תהליך של חילופי דורות. כך מועבר השרביט של קיום החיים מדור לדור ובכל זמן מתקיימת אוכלוסיית פרטים צעירים ורעננים ותופעת החיים מתקיימת. אולם תנאי לקיום חילופי הדורות הוא קיום מנגנון החוסך את הצורך לקיים תהליך בריאה והתפתחות מחדש בכל דור. לכן קיים מנגנון הגנטיקה שבו מוצפנת התכנית לבניית האורגניזם הפרטי והוא המכתיב את התנהגות החומר הנקלע לתוך המזונות של האורגניזם, בכפוף לייעוד של קיום החיים. מנגנון זה כולל את ספר הגנום שכולל שני אלגוריתמים מרכזיים: א. הוראות הבניה של המכונות המולקולריות ו-ב. הוראות לתזמון תהליכי הייצור. ע'י כך ספר הגנום קובע את תהליך הגידול וההתפתחות של הפרט.

בין המכונות הרבות קיימות מכונות שבהן האינפורמציה מתורגמת לתהליכי בניה של מכונות נוספות. זו התנהגות שמגשימה את הייעוד הביולוגי בליבו של עולם שמקיים את טבע החומר שהוא מנוגד לייעוד זה ניגוד מוחלט. מכאן יוצא שבכל דור ודור נקרא הספר מחדש וכל תא וכל גוף עובר תהליך של חינוך ע'פ הספר. סטיה מן הכתוב בספר מביאה לידי כשלים בתפקוד האורגניזם, תופעה הידועה בשם "מחלה תורשתית" שהיא איננה אלא כשלון במאמץ לאזן את טבע החומר. במצב זה תהליכי ההתפוררות לא מאוזנים ע'י תהליכי החיים ונעשים קובעי כוון. הכוון שלהם תמיד יהיה אחד בלבד, חיסול, פיזור, אקראיות, קרי, מוות. שינויים קלים ביותר, ממש זעירים בגנום מאפשרים שמירה על האורגניזם ללא פגיעה קשה ולפעמים אפילו שיפור כושר ההתמודדות שלו עם שינויים בסביבה החמרית. כלומר, טבע החיים בנוי על איזון בין הקביעות של דבקות בתוכן הספר ויכולת השתנות (התפתחות) בצעדים זעירים והפיכים ע'מ להתמודד עם תמורות בסביבה החומרית.

מכאן שסוד החיים הביולוגיים הוא יצירת סטרוקטורות בזמן ובמרחב על בסיס הטלת הגבלות על התנהגות החומר הנשענות על מקור שהוא חיצוני לעולם החומר, האינפורמציה.

נחזור לסיפורו של ר' ינאי.

מדוע דיברו הרוכל ור' ינאי במושגים של "סם חיים"? מה הקשר בין תופעת החיים לבין ה"סם" שר' ינאי קנה?

ניתן למצוא אנאלוגיה מאוד ברורה שתסביר לנו את העקרון של ר' ינאי. האדם כאורגניזם מתקיים בסביבה טבעית שיש בה שתי רמות: טבע החומר וטבע החיים המתקיים על ידי ולמרות טבע החומר.

טבע החיים מכוון לקיום הייעוד של האורגניזם, היינו קיום החיים. הייעוד יתקיים היטב כאשר החזק יזכה במירב המשאבים ויהפוך דומיננטי. טבע החיים מטפח את האנוכיות. אין בטבע החיים אידיאולוגיה ואין בטבע החיים מוסר. טבע החיים הוא מאבק למען קיום הגנום וכל האמצעים כשרים.

אחת ההפתעות הגדולות בהן נתקלו מנהלי פרוייקטי הגנום (העבודות לקריאת הגנום של אורגניזמים שונים) בעשור האחרון היתה העובדה המביישת שלאדם ולעכבר אותו מספר גנים. במילים אחרות, במישור הביוכימי מותר האדם מן העכבר אין. האדם לא נבדל מן החיה בטבע החיים שלו. הוא יכול ליצור הבדל בינו לבין הבהמה אם הוא מנצל את האופציה הייחודית שניתנה לו כמתואר בספר בראשית, האופציה לבנות סטרוקטורות רוחניות. אחד המבנים הנולדים מן הסטרוקטורות הרוחניות עשוי להיות מכלול כללי ההתנהגות המוסרית. ניתן להגדיר את המוסר כמכלול הפעולות המנוגדות לאינטרס של טבע החיים, אך נובעות מן המבנה הרוחני של האדם.

 כיצד ניתן לבנות מבנים רוחניים בתוך רוחו של יצור שחי תחת המגבלות של טבע החיים האנוכי? ניתן לבנות מבנים רוחניים רק על בסיס הטלת הגבלות על ההתנהגות של האורגניזם שמונעת ע'פ טבע החיים והכוונתם. בדומה לתפקוד הגנום במעבר מטבע החומר לטבע החיים, התרבות, המוסר, ההתנהגות הלא בהמית, הם סטרוקטורות רוחניות הבנויות ע'י הגבלות המוטלות על טבע החיים של האדם ומאפשרות לו התנהגות ופעולה מנוגדות לטבע החיים.  מקור ההגבלות לא יכול להיות חלק מן החיים, משום שייעודן מנוגד לחיים בהגדרה. לכן רק ספר חיצוני לחיים יכול להיות מקור להתנהגות מוסרית טהורה, לא ביולוגית, של האדם. המקור החיצוני העיקרי המוכר בהיסטוריה האנושית הן הדתות.

מהפכת מעמד סיני

מעמד סיני היה מהפכה מרכזית בחיי חלק גדול מן האנושות. משום שעד מעמד סיני התקיים מוסר "ביולוגי-כלכלי" (הכלכלה היא חלק מן הביולוגיה במובן הרחב, היא משרתת אינטרסים חומריים של בני אנוש ולכן אני מגדיר את הטבע הביולוגי-כלכלי כהרחבה של טבע החיים). זהו מוסר של זכויות שבו הוטלו הגבלות על התנהגות הפרט תחת המטרה של שמירת זכויות הפרטים, מוסר של "חיה ותן לחיות". חמורבי העניש את הגנב לא משום שיש צו מוסרי עליון של חובת שמירת רכוש אדם באשר הוא אדם, אלא משום שאי אפשר לחיות בסביבה של התנהגות ביולוגית אנוכית, סביבה שבה מתנגשת זכות האחד לרכוש וזכות השני לדאוג לרווחתו הפרטית. הגנב הוא בס'ה מי שמגשים את הייעוד הביולוגי של האורגניזם וה-species האנושי. אבל בדרכו הוא עשוי לפגוע בזכויותיו של פרט אחר ולכן נוצרת התנגשות בין זכויות שמביאה לתופעה טבעית-ביולוגית נוספת, המלחמה על המשאבים. המלך מעדיף לשמור את נתיניו ולכן מטיל הגבלות על התנהגותם הביולוגית כדי שלא יאבד את נתיניו איש בחרב אחיו.

עבודת האלילים

האלילים שהאדם המציא בעולם הפגאני ואשר הוא ממשיך לעובדם גם בימינו הם דמויות שמשרתות פונקציות ביולוגיות-כלכליות טהורות בחברה הפגאנית. אלת הפריון, אלת הגשם, אלת המלחמה, אלת העושר, כל אלו הם דמויות פונקציונליות המשרתות אינטרסים ביולוגיים-כלכליים. זהו עולם של מוסר זכויות. האדם המודרני שבחר להתעלם ממקור הסמכות של מעמד סיני חזר להיות עובד אלילים במידה מרובה כפי שמפרט יאיר כספי בספרו "לדרוש אלוקים".

המהפכה במעמד סיני היתה היפוך סדר הדברים, הופעת האלוקים שאינו משרת את הביולוגיה-כלכלה של האדם, שאינו מסדיר את בעיית הזכויות של הפרט אלא דורש מן האדם התנהגות המשרתת ייעוד שהוא חיצוני לטבע החיים הביולוגי-כלכלי, התנהגות מוסרית שאינה נותנת יתרון אבולוציוני ביולוגי כלשהו. כאן הוכנס לראשונה "מוסר החובות" המנוגד ל"מוסר הזכויות" שהיה קיים קודם. במעמד סיני נדרש האדם ליצור סטרוקטורות רוחניות המחייבות התנהגות לא ביולוגית. סטרוקטורות אלו יוצרות רובד שלישי של תהליכים. בדומה לקשר שבין שני הרבדים הקודמים, ניתן לבנות את הסטרוקטורות האלו רק על בסיס של הגבלות על ההתנהגות הביולוגית-כלכלית, לא עי' ביטול הביולוגיה, אלא על בסיס אינפורמציה שהיא חיצונית לחיים הביולוגיים. באופן אנאלוגי ליחס שבין טבע החומר וטבע החיים, סטרוקטורות אלו מכוונות לייעוד מוגדר אשר הוא חיצוני לחיים ומנוגד לטבע החיים. לכן, גם במעבר מטבע החיים לטבע הרוחני נוצרות הסטרוקטורות הרוחניות ע'י הגבלות על ההתנהגות הביולוגית והגבלות אלו מקורן לא יכול להיות אלא חיצוני לחיים.

הייעוד ניתן לאברהם אבינו " כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה ומשפט  בארץ". כאן מדובר בצדקה ומשפט של מוסר החובות, הסטרוקטורות הרוחניות הן הכנסת מושג הקדושה לחיי האדם. אין מוסר חובות טבעי ואין קדושה בטבע החיים.

מקומה של ההלכה בקיום הזהות לאורך זמן

הייעוד הזה מושג ע'י ההלכה. ההלכה היא אוסף של הגבלות על ההתנהגות, אולם באנאלוגיה גמורה לאופן בניית הביולוגיה בתוך טבע החומר, ההלכה הולכת עם החיים, לא מבטלת שום פונקציה מן הטבע הביולוגי, אך רק מטילה עליהן הגבלות. ההלכה מעודדת אדם לאכול ולא לסגף עצמו, אבל מגבילה את המאכלות. ההלכה מעודדת אדם לקיים יחסי מין אבל מגבילה את השותפים ואת הזמנים. ההלכה מעודדת את האדם לעבוד וליצור אך מגבילה אותו בשבתות וחגים. כך יוצרות ההגבלות סטורוקטורות רוחניות בזמן ובמרחב המנוגדות לחיים את מתקיימות על בסיס הזרימה של החיים.

המהפכה הגדולה של מעמד סיני היתה יצירת הרובד השלישי של מציאות החיים המתקיים באדם בלבד, על בסיס של עשייה. "נעשה ונשמע" לא היתה תשובה פזיזה, זוהי תמצית התהליך של קיום הזהות היהודית, העשייה היא העיקר, היא מדוייקת, הפילוסופיה היא פלורליסטית.

מה הן אם כן המצוות? המצוות הן המגבלות היוצרות את הסטרוקטורות הרוחניות ולא להיפך. ניתן לקיים פלורליזם רחב מאוד בפילוסופיה היהודית ודרכי תיאור יחסי האדם עם האלוקים אולם רק שמירה קפדנית על הפרקטיקה של המצוות מאפשרת קיום תופעת "חיים יהודיים" מעבר לדור אחד או שניים. אנו חיים כיום פחות או יותר כמאה ושמונים דורות של יהדות פעילה רק בזכות עקרון זה. בזכות עקרון ההקפדה החד משמעית על הפרקטיקה ההלכתית ופלורליזם רחב בספקטרום האמונות והדעות.

אולם כמו שהגנום הביולוגי תורם קביעות אך מאפשר התפתחות בצעדים קטנים מתקיימת התורה שבע'פ שהיא גוף מתפתח. כשם שלא יתכן לבצע מוטציות שייצרו אורגניזם שפועל ע'פ עקרונות חדשים וכשם שרק מוטציות המייצרות שינויים מזעריים בכל צעד מתקיימות בלי לשבור את שרשרת הדורות של ה-species כך גם ההלכה מתפתחת בכל הדורות בצעדים של שינויים קטנים בפרטים ולא ביסודותיה העקרוניים בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה והסביבה. ההתפתחות היתה תמיד, וספרי השו'ת מעידים על כך כאלף עדים.

אופייני להגדרת משמעות המצוות הוא הויכוח המפורסם בין ר' עקיבא לבין הנציב הרומי טורנוס רופוס הרשע:

• מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן ז
• . שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה……… א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן.

• וכן: מדרש שמואל (בובר) פרשה ד ד"ה [א] מצרף לכסף
• אמר (רבא) [רב] לא ניתנו מצות אלא לצרוף בהן את ישראל, מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם ראשונה שניה ושלישית עד שהוא מעמידו על בוריו, כך הקדוש ברוך הוא מיסר את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כחו.

המצוות הן ההגבלות שמעצבות את "טבע הרוח" של האדם היהודי, את המימד העל "ביולוגי-כלכלי" של חייו. המצוות הן האופציה לבניין המימד השלישי של חיי היהודי.

היהדות אינה תיאוריה אלא פרקטיקה. היהדות מתקיימת מעבר לזמן ולמרחב ויכולה להתחדש בכל עת, כל זמן שהספר לא נשכח ויש מי שמקבל על עצמו לפעול לפי הספר. ספר התורה שניתן במעמד סיני הוא מקור הסמכות משום שהוא ממקור חיצוני לאנושות ולא משרת שום פונקציה של חיים עפ' הביולוגיה.

שרשרת הדורות כאורגניזם חי

האם ניתן לקיים יהדות מודרנית עם הלכה חדשה? האם ניתן לקיים יהדות תוך ביטול חלק מן המצוות ש"עבר זמנן"? האם ניתן להתאים את היהודיות לזמנים מודרניים? האם ניתן לקיים המשכיות יהודית יותר מדור אחד או שניים ע'י קיום סל הלכות חלקי? האם יש קיום לקהילה שאינה מקיימת את כל ההלכה, כגון מי שמקל בהלכות שבת? האם יש דרך ביניים, של פשרנות בענייני ההלכה ושמירת ערכי התרבות?

הניסיון האמפירי של 180 דורות מוכיח שכל הניסיונות ליצר יהדות חדשה מתאימה יותר לסביבה התרבותית המודרנית של כל תקופה ותקופה נכשלו. כל ניסיון לקיים יהדות תוך "עיגול פינות" ופשרנות במידת ההקפדה על חלק מן ההגבלות הביאו לנשירה מקהל היהדות בקצב מהיר. כל ניסיון לחיות כיהודי ללא הגבלת דרגות החופש במצוות שהוגדרו (באקראיות) כמבדילות את היהודי מסביבתו הביאו להתבוללות, היינו לכניעה לכוחות הטבע הביולוגי-כלכלי תוך זמן קצר.

 מדוע?

כאן ניתן להידרש לאנאלוגיה של הגנום. 

בערבות מואב, מול יריחו, מקום  שניתן לראותו מחלון ביתנו, נשא משה רבנו ביומו האחרון את נאומו הגדול הידוע בשם "משנה תורה". נאום זה הוא המבוא ל"ברית ארץ ישראל" והמוטיב המרכזי בו הוא הנחיה חד משמעית לבני הדור העומדים להקים מפעל חיים של קיום יהודי עצמאי בארץ הנבחרת בדבר הדרך היחידה אשר תאפשר את קיומו של "המפעל הציוני הראשון" כאורגניזם חי המעמיד דור אחר דור ביציבות של "מצב עמיד". העם והאדם עומדים בפני פרשת דרכים (דברים ל, טו): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". האדם יכול לבחור את דרכו. חרות זאת גוררת אתה אחריות. מכאן המצווה המכרעת המוטלת עליו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם, יט). משה מסביר וחוזר ומסביר, שרק ע'י קבלת עול והימנעות מהליכה בדרכי הגויים (הימנעות מכניעה לטבע הביולוגי-כלכלי) ניתן לצפות לקיום יהודי עצמאי בעל חיוניות, היינו, קיום המסוגל להתקיים מעבר לשניים או שלשה דורות. משה מגדיר לישראל את מה שאנו יודעים היום כתצפית אמפירית בהיסטוריה של דורות רבים, את העול שהוא תנאי הכרחי ובלעדי לקיום יהודי. משה מסביר מראש את מה שאנו רואים לנגד עיננו, שהברירה היא חדה וברורה, יש רק יהדות אחת והברירה היא כפולה: להיות או לא להיות (יהודי) ולחיות או לא לחיות לפי המסקנות המוסריות הנובעות מקבלת העול. בכח נבואתו משה מזהיר מפני תהליכי הדעיכה הבלתי נמנעים בכל מקרה בו מוכנסים תיקונים בעול המוכתב מן השמיים, היינו המגבלות החיצוניות לחיים. משה מתייחס לעם ישראל כאורגניזם לכל דבר ולכן קבלת העול היא בחירה בחיים, כרסום בעול היא בחירה במוות. לא מוות של הפרט שיוכל לחיות טוב ככל אדם שאינו מישראל, אלא מוות של היהודיות, קריסה של היהדות האשלייתית. משנה תורה כולל גם תיאור נבואי של תהליך השתלטות הטבע הביו כלכלי על המפעל הציוני עד להעלמותו במידה והבחירה תהיה הקלת העול.

 "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם …. " (דברים פרק ד)

 כלומר הדבקות המתבטאת בקיום החוקים (המנוגדים לטבע הביו כלכלי) והמשפטים (שהם המסקנות המוסריות מקבלת העול) הם הדרך לביטוי הדבקות שהיא תנאי לקיום האורגניזם היהודי. משה מדגיש שהחכמה והבינה היהודית אינה תיאוריה או פילוסופיה אלא הפרקטיקה, העשיה היא החכמה.

ּושְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבותֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים פרק יא).  

הפרקטיקה היא תנאי לקיום הלאומי בארץ והפיכתה לארץ זבת חלב ודבש. הארץ אינה זבת חלב ודבש מטבעה, אלא בידי אדם (וראה דוגמה מודרנית לכך, כיצד הפכו חבלי ארץ לגן פורח רק לאחר המפעל הציוני הנוכחי וביתר שאת כיצד הפכו אדמות המוואסי לגן פורח תחת ידי הקהילות הנאמנות של גוש קטיף). בהתייחסות ביו כלכלית טהורה, ארץ ישראל היא ארץ אוכלת יושביה, יש ארצות הרבה יותר מתאימות לקיום חיים של שלווה. בהתייחסות הדתית היא יכולה להיות ארץ זבת חלב ודבש חרף הקשיים. 

ואז באה הנבואה הטרגית של משה שיודע שקשה לנצח במאבק כנגד הטבע הביולוגי-כלכלי:

"כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אותוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עושֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:……כי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִיתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…." (דברים פרק לא)

יחד עם זה, בהמשך הפסוקים מופיע ביטוי שהפך קלאסי במסורת היהודית, וזכה לפופולריות מחודשת בדורנו: "לא בַשָּמַיִם הִיא". על ידי ביטוי זה מדגישה התורה שהמשימה הזאת, הבחירה בחיים – אפשרית. האדם מסוגל להבחין בין טוב לרע:

 "כִּי הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ… לא בַשָּמַיִם הִיא לֵאמר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ… וְלא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמר – מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ… וְנַעֲשֶׂנָּה. (דברים ל, יא-יב).

 אנו מסוגלים להכיר את הטוב והאמת ואף את הדרך המובילה אליהם: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד – בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (שם, יג). כלומר, ראשית, קבלת העול היא מקור המוסריות שאיננה קיימת בטבע הביולוגי-כלכלי, ושנית, החיים תחת העול הם חיים אפשריים. ההישג הרוחני והקיומי שנגזר מקבלת העול גדול בהרבה מן המחיר הביולוגי-כלכלי המושקע בו.

על גורלן של רפורמות

כאמור לעיל הסטרוקטורות הביולוגיות מנוגדות לטבע החומר ואין להן קיום ללא שמירה על ההגבלות המוכתבות ע'י הגנום. האיזון של קיום החיים הוא שברירי עד מאוד. הוא מבוסס על איזון בין שני זרמים מנוגדים, זרם ההתפוררות (טבע החומר) וזרם הבניה ע'פ ההגבלות (יוצרות טבע החיים). מצב זה שמאפשר יציבות מכונה "מצב עמיד" ( (steady state. מצבים אלו מאופיינים בקביעות הפרמטרים של המבנה (הומאוסטזיס), אבל זו יציבות "על תנאי" שאינה מובטחת. כל כשל קל בתפקוד ההגבלות ממילא נותן עדיפות מידית לטבע החומר והגוף מתדרדר מהר למצב של התפוררות. לכן רב המוטציות שמטבע הדברים לא נעשות בצורה מוכוונת-ייעוד גורמות להפרת היציבות ולהעלמות האורגניזם שנושא את המוטציות.

כך גם קיום התופעה הנקראת "יהדות" הנישאת מדור לדור מתקיימת על זרמים מנוגדים, זרם ההתנהגות הביולוגית-כלכלית (שמניע את הנטיה להתבוללות וויתור על היחודיות) וזרם ההגבלות של ההלכה. בזכות האיזון בין שני הכוחות האלה מתקיימת היהדות כבר 3500 שנה. עקרון היסוד של היהדות כפי שהוא מוצג בנאומו הגדול של משה רבנו (נאום ההכנה לכריתת ברית ארץ ישראל, ספר דברים) הוא עקרון הבחירה החופשית לבחור את קבלת העול אבל מערכת המצוות (העול) מבוססת על הליכה עם החיים והכוונת התהליכים האקראיים ע'י המגבלות. ההלכה היא ספר המגבלות היוצרות את הסטרוקטורה הנקראת "הזהות היהודית".

"מוטציות", היינו רפורמות בגופי הלכות, לא הבדלי סגנון או חידושי הלכה לפי התפתחות התנאים הסביבתיים שהם נעשים באופן מכוון לקיום הייעוד התורני, אלא רפורמות לפי שיקולים אחרים, תמיד יצרו סטרוקטורות רוחניות שלא היו מאוזנות ודעכו מהר מאוד. כך זכורים הצדוקים, ממלכת שומרון, המתייוונים בתקופה ההלניסטית, הקראים, הרפורמים, הבונדיסטים, ועוד ועוד. לכולם לא היתה המשכיות יהודית אלא המשכיות מתבוללת. לא נוצרה יהדות חדשה אלא התבוללות. לעומת זאת החסידות שלא נגעה בגופי הלכות (לא פגעה בסדרת ההגבלות המעצבות של החיים היהודיים) וחידשה בתחום הפילוסופיה של החיים והפולקלור בלבד, נשארה חלק מן היהדות גם לאחר יותר מעשרה דורות. על סמך ניסיון היסטורי זה ניתן לומר שזוהי תוצאה אמפירית חד משמעית אף שמצערת. אין דרך לקיים רצף יהודי תוך "מוטציות" משמעותיות בגופי הלכות. זה פשוט חסר סיכוי.

זהות יהודית ללא מצוות: פריבילגיה לדור ראשון בלבד

יש גרעין הלכות היוצר מסה קריטית שבלעדיו אין חיוניות יהודית העוברת מדור לדור באופן יציב. האנאלוגיה הביולוגית לכך היא אורגניזם שסיים את שלב בניית "המכונות" והאיברים ומשליך חלקים מן הגנום לפח האשפה של המיחזור. האם אורגניזם שחסר חלק מן הספר מתקיים? התשובה היא שניתן לתאר קיום של תא בוגר גם כאשר קטעי הספר המכתיבים את בניית הסטרוקטורות שלו נמחקים מן הגנום. אולם הדור הבא, צאצאיו של תא זה לא יוכלו לגדול ולהתפתח בדומה לדור ההורים, משום שלא יוכלו לבנות את הסטרוקטורות והפונקציות שבנייתן מוכתבת ע'י קטעי הגנום החסרים. לכן אורגניזם שגדל ובגר ומתפקד אבל הזניח חלק מן הספר שלו, הוא עקר. אין לא המשך בדור הבא. כך נוהג טבע החיים.

באנאלוגיה, מי ששנה ולמד וגיבש זהות יהודית ונוהג לפי התרבות היהודית אבל אינו מקיים את ההלכה יכול לתפקד כיהודי שמח וטוב לב. להרגיש יהודי ולנהוג באופן מוסרי יהודי. אבל הניסיון ההיסטורי מראה שלא ניתן לחנך את הדור הבא ליהדות ללא הפרקטיקה. אין יהדות ללא ההגבלות על החיים הביולוגיים ואין חינוך ללא מעשה תומך חינוך. יוצא מזה שניתן לקיים חיים יהודיים עם זהות יהודית פעילה ללא מצוות אבל רק לדור אחד או שניים. בדור השלישי לא ניתן יהיה לבנות מחדש את הסטרוקוטורות של הזהות הבלתי טבעית בתוך האנושות ללא ההלכה. לכן, זוהי תוצאה אמפירית חד משמעית, שלא ניתן לקיים זהות יהודית ללא מצוות יותר משני דורות. מעניין לציין שהגנטיקאים יודעים שהשאלה אם זן של אורגניזם הנולד ע'י מוטציה כלשהי המשנה מבנים או תהליכים הוא אורגניזם בר קיימא נבחנת רק בדור השלישי. אורגניזם שבו הוטלה  מוטציה והוא מצליח להתקיים לאחר שני דורות נוספים (כלומר רואה נכדים הדומים לו במכלול צורתם ותפקודם) הוא קרוב לודאי אורגניזם חדש ובר קיימא למשך זמן.   

זו הסיבה שהשינויים התרבותיים הגדולים קורים תמיד בחילופי הדורות. דור ראשון נחוש ככל שיהיה לא מהווה תבנית ליציקתו של הדור הבא. הדור הבא צריך להבנות מחדש על פי תכנית, לא על פי תבנית. אם התכנית לא שמורה ולא מכובדת, הרי שהדור השני יחזור אל הכוון הטבעי וישתלב בסביבה התרבותית שבתוכה הוא חי, הוא לא יוכל להאבק בטבע החברתי הסובב. זהו הבסיס לתופעת ההתבוללות.

המתח שבקיום היהודי

הקיום היהודי מנוגד לטבע החברתי הכלל אנושי משום שההלכה מטילה מגבלות שאינן מקובלות בחברה האנושית הנוהגת לפי ההגיון הביולוגי-כלכלי. בראש וראשונה ההימנעות מחיתון, מאכילה משותפת (כשרות) והשבת. אלו אינן פריבילגיות אלא עול. אבל העול הזה יוצר מחיצה, בעוד שטבע החיים (הביולוגי-כלכלי) האנושי הוא טבע של הסרת מחיצות, טבע של ערבוב, של התבוללות, של שותפות תרבותית ושל נישואי תערובת. לכן בכל קהילה יהודית לדורותיה קיים המתח שבין השונות ע'י המגבלות לבין הטבע של ההתבוללות. קיום יהודי ליותר משלשה דורות דורש איזון, מצב עמיד, בין שני הזרמים.

ניתן למצוא ביטוי לניתוח זה של המציאות היהודית גם בגישתו של הרב א.י. הכהן קוק ע'ה אשר התמודד עם הדור של המהפכה הציונית המוקדמת, הדור שהמציא את "היהודי החדש". וכך כתב הרב בסגנונו השירי באורות התחיה בתקופה שבה התפלמס ברנר עם ביאליק בשאלת הזהות היהודית החדשה בארץ:

  "לחמנו בטבע ויצאנו בניצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצליעתנו, היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה נגד הטבע, בצידו הכעור, של טבע העולם, הטבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים."

הרב היה מאוד אופטימי וראה לנגד עיניו את הנצחון שבו יוגדר טבע חדש, טבע האדם שבו הקדושה מרסנת את  טבעו הביולוגי-כלכלי ויוצרת שלמות חדשה:

"אליהו בא לבשר שלום, ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכויות ההולכת ומתרקמת. והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו. הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתואמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכוחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש." (אורות התחיה ל)

הרב ראה בחזונו את השלב הבא, השלב שבו הסטרוקטורה היהודית-הלאומית על המגבלות היוצרות אותה הופכת ל"טבע לא טבעי", טבע אנושי

הלכה ופילוסופיה

היהדות מתקיימת מדור לדור ע'י "קהל מקיימי המצוות", הקהל המוגדר ע'י ההגבלות. ערכי האמונה, הפילוסופיה, התודעה הדתית הם מבנים שנוצרים כפרשנות של הפרקטיקה של מערך ההגבלות המגדיר את הזהות. עצם קבלת העול היא האמירה הקובעת היחידה לגבי הצהרת אמונה יהודית, כל אחד לפי טעמו. לכן אין שום קושי בקיום שיטות שונות של אמונה ופילוסופיה בתוך היהדות החיה. יתר על כן, זו גם הסיבה לכך שמעולם לא היתה התנגשות בין היהדות לבין המדע או פילוסופיות של עמי הסביבה. ובעיקר זהו סוד חיוניותה של הזהות היהודית לאורך ימים, וללא ספק גם לעתיד לבא.  הרמב'ם היה אריסטוטלי, אחרים היו מיסטיקנים שבעיני הרמב'ם היו עשויים להחשב עובדי עבודה זרה אך אלו ואלו מקובלים עלינו כחלק מקהל ישראל, אלו ואלו דברי אלוקים חיים (כל זמן שלא נוגעים בתשתית המשותפת של ההלכה). כל המבנה של הקבלה נוצר לאחר שההלכה היתה כבר פרקטיקה ותיקה ומאוזנת. הקבלה נתנה פרשנות חדשה למערך ההגבלות הקיים והתקיימה לצד הפרשנות של מתנגדיה, אך לא שינתה את האבולוציה של היהדות. כך החסידות שלא נגעה בגופי הלכות נשארה חלק בלתי נפרד מעם ישראל, השבתאים שנגעו בגופי הלכות ותקנו "רפורמה", נעלמו כלא היו תוך שלשה דורות. הם לא נעלמו משום המלחמה של מתנגדיהם, הם נעלמו מכח "הטבע" הביולוגי-כלכלי שלא אוזן ע'י ההגבלות. כמוהם כל היצירות שחודשו בידי יהודים טובים ורבי כוונות להקל את העול ולאפשר פחות שונות מן הסביבה לא היו אלא אפיזודות חולפות. 

עובדה היסטורית אמפירית היא ששרשרת הדורות היהודית שמרה על ייחודה אך ורק בתחום התודעתי, ישנם יהודים בני גזעים שונים, דוברי שפות שונות, שותפים לתרבויות סביבותיהם השונות מאוד ותושבי ארצות שונות ששייכותם לקבוצת המיעוט הנקראת "יהדות" בדורם מוגדרת אך ורק בזכות הפרקטיקה של חיים ע'פ ההלכה. לכך השלכות מרחיקות לכת: מחד, קבוצת המיעוט יכולה לקלוט ללא קושי כל מי שמקבל עליו עול מצוות והוא הופך בכך להיות חלק מן הלאום, הלאום היהודי יכול להתקיים לאחר 2000 שנה ללא טריטוריה וללא תרבות משותפת, ומאידך, מי שמוותר על המאבק של חיים לפי ההגבלות גוזר על צאצאיו גלישה חלקה החוצה מן היהדות. כשם שברית המילה היא מצוות האב כך כל דור קובע את גורלו היהודי של הדור הבא ע'פ מידת מחויבותו לפרקטיקה של קיום המצוות.

אל תקרא "חרות על הלוחות" אלא "חירות על הלוחות" (מדרש רבא)

ההלכה מעמתת את האדם עם טבע-החיים שלו.  גופי הלכות רבים מתנגשים בכוחות טבע-החיים הגופני, באכילה, בשתיה ובחיי המין, תחומים שבהם כוחות טבע-החיים חזקים במיוחד. ההישג הרוחני של שומר המצוות היא עצם הנצחון על טבע-החיים שהוא כרטיס הכניסה לתהליך בניית הסטרוקטורות הרוחניות. 

הנצחון הזה מקנה לאדם את ההישג הגדול ביותר, החירות. בטבע-החומרי ובטבע-החיים יש לכל גוף דרגות חופש רבות. גם האדם הוא יצור חופשי שיכול לאכול מה שעולה בדעתו, שיכול לבעול את כל המזדמנת בדרכו ולעשות כרצונו שבעה ימים בשבוע. אבל, כל זמן שרצונו החפשי מגיב לגירויים הנקלטים ע'י "סנסורים" שהם חלק מטבע-החיים הרי שאדם זה נשלט ע'י "התכנה" הגנטית שלו ומגיב לסביבתו ככל יצור אחר בביוספירה בהתאם לטבעו הביולוגי-כלכלי. אמנם הטכנולוגיה מאפשרת יותר פעולות אבל עיון קל בחיי היום יום של החברה המודרנית מגלה שללא המגבלות של הסטרוקטורות התרבותיות הגירויים הסביבתיים מכוונים את ההתנהגות. הטכנולוגיה מאפשרת להביא את גירויי הסביבה לתוך ביתו של האדם המודרני באמצעים חדשים, אך היא פונה אל אותם "סנסורים" ביולוגיים-כלכליים בתחומי האכילה, המין והבידור. אדם חופשי להגיב לגירויים עפ' מערכת העצבים שלו אבל בכך הוא עדיין משועבד לטבע-החיים עצמו, לתהליכים הנפשיים המודעים והבלתי מודעים הפועלים בקרבו. הוא בן חורין רק אם הוא פועל ע'פ כוחות ושיקולים שהם חיצוניים לטבע-החיים שלו. חירות משמעה שחרור מן השעבוד לטבע-החיים. הגדרה זו מנוגדת להגדרה של שפינוזה שהגדיר חירות "הפעולה מתוך ההכרח של הטבע העצמי", אבל הטבע העצמי הוא טבע-החיים שמופעל ע'י הביולוגיה והסביבה.

חירות זו לא יכולה להיווצר מתוך החיים עצמם, אלא ע'י מקור סמכות חיצוני לחיים, משום שהאדם עצמו הוא חלק מטבע-החיים ונשלט ע'י כוחות הטבע. אין שחרור מכוחות טבע-החיים אלא ע'י קבלת עול מגבלות שמקורו חיצוני לטבע-החיים, זהו עול מצוות. אילו היו המצוות משרתות פונקציות ביולוגיות-כלכליות לא היה היהודי זוכה לחירות משום שאז היו המצוות חלק ממערך טבע-החיים. אין ב-ל'ט מלאכות של איסורי השבת שום יתרון ביולוגי-כלכלי, אלא מתן החירות (השבת מוגדרת "אות היא לעולם"). לכן השבת מאבדת את כל משמעותה הדתית אם מעגלים פינותיה כדי להתאימה לנוחיותו של האדם. כך גם לגבי שאר המגבלות באכילה ובחיי המשפחה. אם "משפרים" את ההלכה בהתאם לנטיותיו של האדם המודרני היא מאבדת את משמעותה מכל וכל, וממילא הופכת להיות חלק מטבע-החיים והיהודי מאבד את ההזדמנות לבניית הרובד הרוחני היהודי. כוחה של השבת הוא בזרותה לטבע-החיים של כל דור ודור, ולכן "אות היא לעולם".

עול המצוות הוא מתכון למאבק מתמיד שעצם המאבק, המאמץ הנצחי, הוא היעד של העול. משל למה הדבר דומה, לאוהל שאין בו שלד קשיח והוא שומר על צורתו ע'י לחץ אויר פנימי שהוא קצת גבוה מן הלחץ האטמוספירי. כיוון שיש באוהל חלונות, ואינו מובדל פיסית מן החלל שסביבו והוא באינטראקציה מתמדת עם סביבתו, צריכה לפעול משאבה הדוחסת אויר לתוך האוהל ללא הפסקה. המשאבה צורכת אנרגיה שהשקעתה היא היוצרת את הסטרוקטורה הלא יציבה של האוהל. ברגע שהאנרגיה המושקעת במשאבה יורדת, הסטרוקטורה של האוהל מתכווצת ואז או שהמשאבה מתחזקת ומחזירה לאוהל צורתו (במכניזם של משוב) או שמתקיימת קריסה. כך עול מצוות הוא השקעה רצופה המקיימת את הסטרוקטורה הרוחנית ע'י רציפות ההתמודדות והפרקטיקה. החלשת ההתמודדות ע'י "תיקונים" בהלכות שבת ואחרות סופה שהסטרוקטורה של הזהות היהודית קורסת ויורדת למישור המשותף לכל עמי הסביבה, כאוהל הנפול. ולכן לאחר שסקר את כל מנעמי החיים והתמכר לכוחות הביולוגיים-כלכליים (כולל הכמיהה לכבוד, שהוא כח רציני) הגיע קהלת למסקנה האחת "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". משמע, כל הפילוסופיות נשמעות, אבל רק דבר אחד בונה סטרוקטורות רוחניות באדם ובכך מעלה אותו מדרגה מטבע-החיים המשותף עם הבהמה למדרגת טבע הרוח, המאבק שכרוך בקבלת עול. בעיני רבים עצובה היא העובדה שהיהדות הוגדרה כיהדות של עול, אבל כיוון שכך הוגדרה היא גם מתקיימת יותר מכל מרכיב אחר בתרבות המערב.

תומס קהיל בספרו ("מתת היהודים") הבחין בתופעה זו ולכן הגדיר את מעמד סיני כמהפכה שלשם שינוי התקיימה והשפיעה על כל העולם המערבי.

ניסויים מודרניים או אשליות מודרניות

בתקופת ההשכלה והאמנסיפציה שתחילתה במחצית השניה של המאה ה-18 התגברה ההתמודדות של הקהילה היהודית עם תופעת החילון. היהודי האירופאי שחי בתוך הסביבה שבה הכנסיה נחלשה והאדם נעשה אוטונומי יכול היה להיות שותף בתרבות סביבתו תוך שמירת הזהות היהודית. המודל של השותפות בתכני התרבות המודרנית תוך שמירת הנבדלות במישור הרוחני הפך אתגר קשה יותר בתנאים אלו. קבוצת המיעוט שנשמרה עד כה עי' הדחיה הדתית של הסביבה היתה צריכה מכאן ואילך לשמור את זהותה מול סביבה שאינה דוחה, אלא מעודדת תהליכים של טבע-החיים, תהליכים של השתלבות. הסביבה המחולנת חידדה את ההתמודדות כנגד כוחות טבע-החיים ופתחה מאה שערי השתלבות. זו לא תופעה חדשה, בתקופות הקדומות כבר עמד עם ישראל מול שערי ההשתלבות כגון ממלכת שומרון בתקופת המלכים ויהודה בתקופה ההלניסטית. הדילמה שנוצרה היתה כיצד לשמר זהות יהודית ושייכות יהודית תוך השתלבות חלקית בסביבה המחולנת. נעשו ניסיונות רבים ליצור תרבות יהודית חדשה שלא תנתק את הרציפות עם העבר ותמצא איזון בין תכנים שמקורם במורשת היהודית לבין התכנים של התרבות החילונית. במילים אחרות, ניסיונות להמשיך את שרשרת הדורות אבל לא לבסס את הזהות היהודית על מערך ההגבלות, עול המצוות, אלא על התוצר של ההגבלות, קרי מערכת הערכים והאמונות.

לפי כל הנאמר למעלה, הסיכוי לשמור את השרשרת ב"מצב עמיד", קרי המשך התפתחות ללא דעיכה הדרגתית היה חסר סיכוי מראש. שלש דוגמאות לניסויים אלו מובאות להלן.

הרפורמה: ממנדלסון ועד מורגנשטרן וקפלן.

מנדלסון ראה לנגד עיניו קיום יהודי שאינו עומד בסתירה לסביבה הגויית. לצורך זה היה צריך "לעגל פינות" ולסגל את ההלכה לסביבה. תוצאות הניסוי הן ברורות, נכדיו של מנדלסון ששמר את ההלכה כבר היו משולבים היטב בסביבה הגרמנית ללא כל זהות יהודית. (ראה ספרו של עמוס אילון, רקווים ליהדות גרמניה). מורגנשטרן שהיה ממנהיגי הרפורמה בארה'ב, פיתח גישה דומה מותאמת לסביבה האמריקנית הסובלנית הרבה יותר. הרפורמה מתקיימת אבל מאיצה את תהליכי ההתבוללות. התנועה הקונסרבטיבית בארה'ב עברה פיצול בלתי נמנע לפני יותר מדור אחד וחלקה נסוג לכוון יותר רפורמי ועיקרה התקרב ליהדות ההלכה. בזכות העובדה שהתנועה אינה שוללת את עקרון הפרקטיקה, אלא רק לא מקפידה בו, היא מתקיימת תוך זרימה קבועה החוצה.

אחד העם

אחד העם הציע תחליף חילוני לזהות המוגדרת על פי מע' המצוות. התחליף כולל רכיבים חילוניים: ארץ-ישראל, לשון עברית, ספרות,מקרא והיסטוריה יהודית. אחד העם הציע חזון שבו מרכז רוחני בארץ ישראל שבו תיווצר תרבות יהודית לאומית חדשה. ההזדהות עם המרכז הזה תשמר את הזהות החדשה. אחד העם חשב שקשר רציף של דורות מהווה תשתית מספקת לקיומו של עם. הוא ביסס את תקוותו לרציפות יהודית על "חפץ קיום" ביולוגי. במקביל לכך הוא הציע את קיומו של "מוסר לאומי". היתה בכך אשליה שניתן לשמור את אלה המתבוללים קשורים לעמם ע'י שמירת מנהגים שניתן לתארם גם כאוניברסיליים ותקפים גם מנקודת ראות חילונית. מטבע הדברים לא היה להצעה זו כל בסיס של קיום מעבר לדור אחד, ומדינת ישראל של תחילת המאה ה-21 מוכיחה שוב שאין קיצורי דרך באבולוציה.

ח. נ. ביאליק ויוסף חיים ברנר

ביאליק ניסה לשנות מבפנים, לשמור את אמונתו בבורא עולם ע'י חינוך, ולהשתחרר מן החינוך המסורתי. לקבל את ההלכה כיסוד היהדות אבל לא לקדשה באופן מחייב ממש.  גם לניסיון זה לא היה המשך. ספר האגדה שהיה תרומה גדולה של מפעלו של ביאליק, נשאר שריד יחיד ותל אביב עירו של ביאליק רחוקה מאוד מן החלום שלו שני דורות לאחריו. בדומה לדוגמאות אלו גם חלומותיהם וכוונותיהם הכנות של הוגים כא.ד. גורדון, ברנר ואחרים לא הניבו גוף חי ונושם מעבר לדור הראשון.

ב 1917 התפרסם מאמרו של ביאליק "הלכה ואגדה" בו טען שהיצירה התרבותית הציונית הנה "אגדית" מדי באופיה (פולקלוריסטית בלשון זמננו), כאשר היא מתמקדת בשירה וריקודים ולא בעשיה. כנגד זה רצה להעמיד את ההלכה במרכז ההתחדשות הלאומית:

 ההלכה היא אפוא מעשה יצירה לא פחות מן האגדה. אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים וארחות חיים. חמרה – האדם החי לכל יצרי לבבו; אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי; ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פִלוּס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן."

(בכך לא היתה מחלוקת בין ביאליק לבין הרב קוק שכתב "רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכתי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דווקא כשמתייחדים שני הרוחות יחד והם משפיעים ומושפעים זה מזה"  (אורות הקודש עמוד נד). ושוב: "ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפרייה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסילות כאלו באורחות הלימוד, שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי… והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר "(שם עמוד כה). העובדה שגם ביאליק וגם הרב דיברו בשפה דומה היא  דבר אופייני לדור הראשון של הציונות שהיה בעל זהות יהודית משותפת למקפידים ולאלו שלא הקפידו, שמקורה בלימוד הפרקטיקה ההלכתית.)

במאמרו השבועי במקור ראשון (פרשת ראה תשס'ה) התייחס דב ברקוביץ למאמר זה ולתגובתו של ברנר. ברקוביץ ציין כי במאמרו זה רצה ביאליק להעמיד את ההתחדשות הלאומית על בסיס של פרקטיקה, בהמשך למסורת שעמדה במבחני כל הזמנים, הפרקטיקה שאותה שאף להמשיך בארץ החדשה היתה בעיקר בשני מובנים, לימוד המקורות ההלכתיים כבסיס ליצירה מעבר לחויות הרגשיות ועיצוב אורח החיים היהודי לאורך הדורות, מה שנתן ביטוי ל"רוח האומה". באותה רוח כתב ביאליק על השבת, הפרקטיקה הראשונית ביותר המגדירה את הזהות היהודית:

"לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, "שבת המלכה". בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. היא השבת שהכניסה הקדוש ברוך הוא לעולמו בגמר מעשה בראשית, "כדי שלא תהא החופה המצוירת והמכוירת חסרה כלה". היא שהיתה חמדה טובה להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו ולא מצא לה בן-זוג נאה אלא ישראל. …… כל משוררי ישראל, מר' יהודה הלוי ועד היינה, שרו לה את שיריהם וזמירותיהם. האין היא יצירה כלילת אגדה? האין היא עצמה מקור חיים וקדושה לאומה שלמה ומעין נובע רוח הקודש למשוררים ופייטנים? ואף-על-פי-כן, מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה? קנ"ז דפים יש במסכת שבת וק"ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. רובם עיונים ודקדוקי הלכות בל"ט מלאכות ותולדותיהן וקביעת תחומין; במה מדליקין, במה בהמה יוצאה, כיצד משתתפין בתחומין – כמה יגיעת רוח! כמה בזבוז חריפות על כל קוץ וקוץ! וכשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים! עבודת רוח כבירה כזאת, נמלית וענקית כאחת, עבודה לשמה ומתוך אהבה ואמונה בלי מצרים אי אפשר לה בלא רוח הקודש. כל אחד מן היחידים ההם עשה את שלו לפי צביונו ונטיית נפשו, וכולם יחד כפופים היו לרצון גבוה המושל בהם. אין זאת כי אם אידיאה נשגבה אחת, צורה אחת עליונה של שבת רחפה לפני עיני האנשים המפורדים האלה, ורוחה הוא שקבצם הנה מכל הדורות ועשאם שותפים ביצירתה ובשכלולה. כל "מתקיף", כל "וּרמינהו", כל סייג וכל גדר – אינו אלא תג ציורי חדש, פיתוח נוסף באותה הצורה, תג ופיתוח מוכרחים, מפני שבלעדיהם לא תהיה למה שצריכה להיות. ומה פרי כל העבודה הטרחנית הזאת של ההלכה? – יום שכולו אגדה."

…" ביאליק ראה את הפולקלור כנובע מן המקור של הפרקטיקה וחלם לשמר את הפרקטיקה. מאמרו זה עורר פולמוס קשה בעולם הרוח הציוני המהפכני דאז. בראש מבקריו של ביאליק עמד צעיר מהפכן בשם יוסף חיים ברנר שסירב לראות את החיוניות שבהלכה והתמקד בביקורת על פלפולי ההלכה שראה בהם מילים עקרות נוכח זוהר תקופת ההשכלה והחלומות שהביאה, ובעיקר, הסוציאליזם המסנוור. ברנר התייחס להלכה כקבעון עקר לעומת הדינמיות החדשה של החיים המהפכניים של הצעירים והצעירות של תקופתו. ברנר זלזל בהלכה ורצה לבנות את עולמו הרוחני על האגדה בלבד, הפולקלור: "הקריטריון של ההרגשה האנושית הטובה והטהורה, של השאיפות האנושיות והשלמות לבריאות ולאושר….. בדרשנות מאסנו,…. מתוך שכליות וראציונליסמוס ביטלנו את כל אלה…. ואת השקלות וטריות על אודות כל זה בגמרא – שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזירות בטלות….. ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם להתפלפל….. "  לסיכום טען ברנר: "שירת העם היא מרום פסגת החיוניות של העם, אם שירתנו היא ריקה – הרי זה לא מפני חוסר יחס להלכה הקדומה אלא שחיוניותנו תלויה בנס…. "

ביאליק הבין יפה שהמאבק נגד ההלכה עמוק הרבה יותר. זהו מאבק נגד המחויבות, נגד עול כלשהו וכבר הסברנו לעיל שבלי עול, בלי הגבלות אין חיוניות ואין המשכיות.  יוסף חיים ברנר הגיב בביטול נגד מאמרו של ביאליק. ביאליק היה מודע לביקורת שעתידה לקום כנגדו, ולמרות זאת, כאשר ראה את התפתחות המציאות של דורו, כבר אז, הבין שהיא מובילה לקמילה ומוות רוחני ומכאן בקורתו הקשה שעוררה עליו את חמתו של ברנר.  הוא ביקש לומר כי להתעלמות מההלכה עתידה להיות תוצאה קשה במיוחד: עוני רוחני. ועתה יכולים אנו להוסיף: קריסת המבנה הנפשי שעליו נשענת הזהות היהודית.

כיום בדור ג' כבר ברור ששניהם נכשלו. ברנר הצעיר שנסחף אחרי אשליות המהפכה, נמנע מללמוד מניסיון הדורות ובנה בניין חולף בלי שהבין את חוסר האחריות שבהימור המפכני ובלי שהבין ששום מהפכה לא החזיקה מעמד מעבר לדור אחד (חוץ ממהפכת סיני שלא היתה מעשה ידי אדם).  ביאליק שהבין את חיוניות הפרקטיקה ונבהל מן הזלזול המהפכני, לא היה נחרץ דיו לבסס את הפרקטיקה ביתדות של ברזל. הוא עטף אותה במילים יפות אך ניסה ליצבה במיתרים עשויים גומי גמיש וכך גם גישתו התמוססה כלא היתה תוך דור אחד. מן הפולמוס הזה נשארו אותיות קמלות, לא היה המשך לא לזה ולא לזה.

האירועים האחרונים, המתקפה האלימה של צאצאי הדרך הברנרית על יישובי גוש קטיף היא חלק מן הטרגדיה הישראלית. יישובי גוש קטיף גילמו את תפארת היצירה התורנית, רוחנית ומעשית, ואת השאיפה לחבר בין התורה "לחיים המתחדשים"- קהילתיות ערכית חדשה ארץ ישראלית, לימוד תורה השואף לנגוע בעומק הנפש ושילוב קהילות מכל המסורות תחת מכנה משותף זה. קהילות אלו מימשו חלום הדורות של הפריית הארץ לדרגת "זבת חלב ודבש" והגנתה מתוך קיום רצון השם ומצוותיו, בצניעות, בענווה, בכלל ישראליות, במסירות, בהתמדה, בכח נפש לעמוד תחת איומי האוייב ומטר הפצמ'רים וכוחות נפש אדירים לקבל את הדין של צאצאי רוחו הכושלת של ברנר. חיוניות אדירה יש ביהדות הנבנית סביב ההלכה שהיא גם עולם מלא של אגדה ורוח בדיוק כמו שהבין ביאליק אך לא השכיל לממש.

"כמה סמלי הדבר", כותב דב ברקוביץ, "שבדיוק באותו שבוע שמה קץ לחייה המשוררת דליה רביקוביץ, מי שסימלה בדור הזה יותר מכל, את מימושה של השאיפה של ברנר לפיה חיוניות ישראלית חדשה תתבטא ביצירה  של  "האנושיות הפשוטה" – בשפה טעונה, תמציתית ומבריקה, רווית רגש, ורמזי אגדה ו"מיתוס" יהודיים… למה חיים כאלה מובילים את התהום? ולמה זה לא מפתיע? ומה נטמע בחיי הרוח בישראל כאשר חייה של רביקוביץ'  נותנים עדות על כך שעוצמות האנושיות שבשירה אינן מהוות עוגן קיומי מול התרוקנות ערכי המשפחה והקהילה בחילוניות הישראלית?" אירועים אלו מסמלים את מצבה של החברה הישראלית…. יורשי ביאליק שואפים  להחיות "תרבות יהודית-ישראלית", אבל מתעקשים להיכנע ללחץ האנטרופי של ההשתלבות  ולבססה על שפה ערכית שמקבלת את הלגיטימציה המוסרית שלה מתרבות ליברלית ומאמנות ללא צלם אלוקים באירופה ובארה'ב (שהן תולדות מנוונות של מהפכת סיני). מאידך, יורשי ברנר מוכנים לוותר גם על תרבות יהודית זו בזכות החיוניות של "האנושי הפשוט", ללא העוגן של העול המגביל והבונה, ללא ההתחייבות ולכן גם ללא הייעוד וללא הערבות החברתית. מול הכשלונות האלו, שלא השכילו להעמיד דור ג' של קיום חיוניות יהודית, שלנגד עינינו קמלים בהתבוללות מתוסכלת בגטו הגדול בעולם, עומדות בתפארתן הקהילות החיוניות בעלות ההמשכיות האדירה והעצמתית עליהן קמו מאוכזבי ביאליק וברנר. אלא שגם כאן למדנו, שהפרקטיקה כגורם מעצב של זהות יהודית היא המקור היחיד לקיום חיים של יהודיות לדורות. 

כביאליק וכברנר כל הניסיונות לחדש יהדות שאינה המשך ישיר של התפתחות ההלכה, יהדות שאין בה עול מחייב, יהדות של רגש ותחושה, של לאומיות, של סוציאליזם, של קראות, של רפורמה, של מסורתיות רכה ובלתי מחייבת, כולם נעלמו כלא היו בתוך מכסימום שלשה דורות. 

מה מצא ר' ינאי?

מכאן ברור עבור מה שילם ר' ינאי. הוא שילם עבור התובנה של חיוניות ההגבלות כתנאי לחיותן וקיומן של סטרוקטורות שהן ברובד השלישי, הרובד שמעל לטבע-החיים הביולוגי-כלכלי לאורך דורות רבים, הרבה מעבר לשלשה דורות.

מדינת ישראל – ניסיון מונומנטלי במשבר זהות מתמשך

הקיבוץ כמשל

התנועה הקיבוצית היא דוגמה נוספת לבעית קיום סטרוקטורות מנוגדות לתהליכי החיים האלמנטריים. הקיבוץ הוא ניסיון הרואי לבנות חברה שמתגברת על האנוכיות של הטבע החיים ולבסס מסורת של שותפות טוטאלית, שתשקף ערכי ערבות הדדית בין אישית במידה מירבית. גם כאן המבחן לחיוניות האורגניזם החדש, קרי התנועה הקיבוצית, הוא מבחן הדורות, האם גם בדור ג' עדיין יעברו ה"תכונות" החדשות בתורשה ויישמרו. עינינו הרואות את עומק הריסוק של התנועה הקיבוצית הסוציאליסטית. בסיכום דיון שנערך לפני כעשרים שנה באחד מקיבוצי השומר הצעיר, עם גילוי סימנים ראשונים לקשיי ההמשכיות, אמר יעקב חזן, ממנהיגי דור א' שהיה אז כבר כבן תשעים שנה משפט קצר אחד: "נכשלנו בניסיון לבנות חברה יהודית חילונית". הוא צדק, אולם ניתן היה לחזות זאת מראש שכן כאמור לעיל "חברה יהודית חילונית" היא דבר והיפוכו ולכן הוא חסר תוחלת חיים. ההתפתחות לקראת הריסוק הנוכחי היא כרוניקה ידועה מראש, זו היתה יהדות אשלייתית במיטבה. כגודל האשליה כך גם גודל האכזבה בעקבות ההתפכחות.

התנועה הקיבוצית שהוצגה ע'י האבות המייסדים של מדינת ישראל קבל עם ועולם כחידוש המאפיין את המפעל הציוני המודרני מאפיינת במשברה את התהליך העובר על החברה הישראלית כולה. החברה הקיבוצית שהיתה חברה בונה, מתנחלת, מתיישבת, לוחמת, מובילה, ומסוגלת לשאת משימות לאומיות שההתנדבות היתה חלק ממאפייניה מתכנסת בתוך עצמה ועוסקת בבעיות של רכוש, רמת חיים ודאגה לרווחת הפרט ואיבדה את האנרגיה שאפיינה אותה. לא שונה הוא מצבה של הציונות הסוציאליסטית ומה שנשאר ממנה

מדינת ישראל

עם ישראל הוא שרשרת דורות, של תרבות שיסודה הוא טרנסצדנטי ובגלל המסורת המעשית של תורת ישראל יוצרת שונות ע'י המגבלות הרי שהיא בראש וראשונה יוצרת הגדרה לאומית. בניגוד למרבית הלאומים על פני הפלנטה, הלאום היהודי מוגדר באופן חיצוני לטבע ולא באופן טריטוריאלי. מכאן נובע הפרדוקס הבסיסי של ישראל כמדינה חילונית. מדינת ישראל הוקמה ע'י היפוך כוון של תהליכים היסטוריים טבעיים. אין תקדים בהיסטוריה של האנושות לכך שציבור בני אדם בעלי שפה שונה, מקום מגורים שונה, הרכב גנטי שונה והיסטוריה פיסית שונה במשך 2000 שנה, מתקבצים מכל קצווי תבל ואומרים "כאן היו אבותינו לפני 2000 שנה, ע'פ מנדט שניתן להם מן השמיים לפני 3500 שנה לכן זו מולדתנו". תופעה זו יכולה להתקיים רק במישור הרוחני, החיצוני לטבע הביולוגי-כלכלי.

לכן מדינת ישראל היא גוף שאינו חלק מן הטבע הביולוגי-כלכלי, אך צריך לקיים חיים בתוך הטבע הזה. היא אורגניזם שהוקם ע'פ קריטריונים חיצוניים לתהליכים הטבעיים של התאגדות מדינות ולכן קיומה תלוי ב"ספר" שהוא חיצוני לפרגמטיות המדינית. הספר הזה הוא המסורת ההלכתית. היהדות החילונית שויתרה על המגבלות של עול המצוות היא דבר והיפוכו. יהדות היא פרקטיקה שאינה מעוגנת בשום הגיון ביולוגי-כלכלי, שקיימת רק ברובד השלישי, ע'פ הגדרות שניתנו במעמד סיני ולכן היא אינה קיימת במושגים של החילוניות. יהודיות היא תכונתו של מי שקיבל על עצמו את הפרקטיקה של עול מצוות, ללא קשר למבנה הפילוסופי והפולקלורי שמצורף לזה. מן הניתוח שתואר לעיל יוצא שיהדות חילונית איננה אלא "יהדות אשלייתית" משום שאינה מעוגנת בספר מחייב שבא מחוץ לחיים, ולכן אין לה קיום רב דורי. מדינת ישראל יצרה אשליה שניתן לקיים "מצב עמיד" של יהדות חיה ללא מצוות מעצם ההתחברות למרכיבים תרבותיים של היהדות (שפה, ארץ, היסטוריה, פולקולור) וריכוז היהודים בגטו אחד גדול. היום ברור כשמש שזו היתה אשליה גדולה. אכן, במדינת ישראל ההתבוללות ע'י נישואי תערובת אינה כה פשוטה, פשוט משום שאין מספיק הזדמנויות לצעד המכריע, ולכן נוצרה בארץ תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה היהודית. נוצר כאן גטו (הגטו הגדול בעולם) שבתוכו קהילה של יהודים ע'פ הגדרה משפטית, שאינם מכירים ואינם חפצים להכיר את ההגדרה של יהודיות בת קיימא, היהדות של הפרקטיקה ההלכתית. זו יהדות המוגדרת ע'י גבולות פיסיים חיצוניים, ולא ע'י חופש בחירה. זהו קונפליקט אמיתי, שניתן לפתור אותו רק בשתי דרכים, או אימוץ הפרקטיקה ההלכתית וקבלת היהודיות או כפיית התבוללות על הגטו כולו וע'י כך התאמת המסגרת החברתית-משפטית לחיים תחת שלטון כוחות הטבע הביולוגי-כלכלי, ללא יהדות (אף שהם יכללו תרבות שיש בה שאריות מן הפולקלור ולוח השנה היהודי). כשלון ההמשכיות היהודית בחברה החילונית הישראלית הוא מקור הסכנה העיקרי לעצם הקיום הלאומי. לכל אשליה יש קיום מוגבל עד לשעת ההתפכחות.

על הפרדוקס של מדינת היהודים הנורמלית ועל משבר הזהות של ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל אפקט הדור השלישי לציונות נכתוב בפרק ב'.

[הפרדוקס הגדול ביותר של מדינת ישראל היא האשליה שהעליה לארץ תאפשר ליהודים לברוח מן הגורל היהודי, בעוד שהדבר בלתי אפשרי מעצם הגדרת היהדות.]