סופה של הציונות הסוציאליסטית

תוכנית ההתנתקות לא הייתה אירוע נקודתי אלא שיאו של המאבק בין הציונות החילונית לזו הדתית, מאבק שהתפתח מאז מלחמת יום כיפור. קריאה ציונית היסטורית.

בחודש חשוון תשל'ד הייתי מפקד פלוגה בדרום סוריה וכאשר זכיתי לשבת ראשונה בבית פגשתי את משפחתי בשדה אליהו. ביום שישי אחה'צ בדרך לבית הכנסת פגשתי את מורי ורבי אליעזר גולדמן ע'ה ושאלתי אותו שאלה קצרה "מה משמעות מלחמת יום הכיפורים?". גולדמן ענה במשפט קצר שמהדהד באזני עד היום: "סופה של הציונות הסוציאליסטית". זו היתה תובנה עמוקה וחריפה, מדהימה בגאוניותה , שהסבירה את עומק המשבר של החברה הישראלית בארבעים השנים הבאות. וזאת בשעה שתמרות העשן של הקרבות הראשונים עדיין היו באוויר. המשבר של שנות השבעים, שמלחמת יום הכיפורים היתה בו ה"מכה בפטיש", הוליד בין היתר שני אירועים חמורים ביותר אשר הרחיקו אותנו מחזון הציונות של הדור הראשון. הסכם אוסלו והחרבת גוש קטיף הם תולדה ישירה של מלחמת יום הכיפורים ותהליכים נוספים שקרו בשנות השבעים.

דברים חריפים אלה דורשים הסבר.

 כדי למצוא את הגורם לתהליך ניווני זה יש לנתח את ההיסטוריה של תפיסות היסוד של גיבורי הקמת המפעל הציוני. כאן אני מציע ניתוח של גורמי המשבר שהסימפטום המשמעי המשקף אותו באופן חד יותר הוא דווקא התהליך האוטואימוני (הרס עצמי) המכונה במילה הנייטרלית "התנתקות". 

בשנת 2005 התגייס צה'ל למבצע רחב היקף והשאלה הראשונה היא מי היה האויב שנגדו נערך המבצע? אני מניח שאין צורך להביא ראיות לטענה החד משמעית שהקרב הידוע בשם "התנתקות" לא היה חלק מן המערכה בין היהודים הציונים לבין המוסלמים ששוללים את זכותנו לריבונות בארץ ישראל כולה. ברשת ב' בקול ישראל שמעתי את סגן שר הבטחון שאמר שנה לאחר הריסת הגוש, "ידענו שאסור לצאת מעזה בלי הסכם, ידענו שזה יביא טרור, אבל רצינו ששרון יהרוס יישובים". ישובים אינם סדרות של מבני אבן ובטון, יישובים הם קהילות של אנשים הפועלים במשותף להגשמת רעיון. מי שנועד לאבד חיים במבצע הצבאי של 2005 אלו הקהילות. הקהילות שסומנו כאוייב הן קהילות הציונות הדתית נקודה. השאלה הבאה היא מדוע הציונות הדתית שהיתה שותפה בדור של בן גוריון הפכה לאוייב בדור של יורשיו?

המערכה היתה והיא עדיין המערכה הפנים ישראלית. זו מלחמה פנים ישראלית. מלחמה פנים ישראלית היא לא פחות ממלחמת אזרחים. בין הדוחפים למלחמה זו היו שלא התביישו לומר בפומבי שהגיע הזמן שגם לנו, כמו לאמריקנים, תהיה מלחמת אזרחים. האוייב אינו מוסלמי. האוייב בקרב זה הוא כלל הקהילות של הציונות הדתית. הציונות הדתית של דור ב', הדור שלאחר מלחמת יום הכיפורים הפכה להיות אויב שיש לרסקו, לפזר את קהילותיו. מערכה זו נועדה לאפשר תהליך חלופי לציונות, תהליך הפיכת מדינת היהודים למדינה נורמלית, מערבית, "שכיף לחיות בה" כפי שהצהיר אהוד אולמרט בתגובה לתוצאות הבחירות בשנת 2006. הוא זכה בתמיכה מסיבית של ציבור יהודי בארץ ישראל לאחר "נצחונו" ב"קרבות" גוש קטיף ועמונה. משמעות מהפך זה היא "תכנית ההתכנסות" שאינה אלא התכנסות לגטו חדש "בין גדרה לחדרה"על חוף הים התיכון.

מה קרה לעם "החכם והנבון" כדברי משה רבנו עליו השלום שהלך בראש מורם למלחמת אזרחים בשעה שאויביו מכל עבר מצפים להזדמנות לתקוף?  כדי להבין מדוע הפכו קהילות הציונות הדתית לאויב יש לבחון את התהליכים ארוכי הטווח,  התהליכים ההיסטוריים שעמדו ביסוד הקמת המפעל הציוני והתהליכים שהביאו להיפוך הכוון.

היציאה מן ההסטוריה

ככלל, יש לדעת שהמפעל הציוני לא הוקם לפי הגיון ביולוגי-כלכלי או גיאופוליטי. רוב עם ישראל שיצא מאירופה ורוסיה לא בא לכאן, אלא הלך למערב כצפוי על פי כוחות הטבע וההגיון הכלכלי והחברתי. מי שבא לכאן זרם בכוון הפוך לכוון הטבעי. חוק טבע יסודי אומר שכדי להפוך כוון טבעי של מערכת נחוץ כח חיצוני למערכת. מתוך המערכת הטבעית אי אפשר להפוך את הכוון. המפעל הציוני שפעל נגד הזרם הטבעי, הפרגמטי, פעל על בסיס כח של אידיאולוגיה.

ההיסטוריה היא תהליך בלתי הפיך. החזרה לארץ היא היפוך ההיסטוריה. תהליך כזה לא קרה בשום מקום ולא יכול לקרות. ההסתברות שעם שגלה מארצו לא יתבולל ולאחר 2000 שנה ו40 דורות יבואו בני אדם ויתאספו ממאה ארצות ושבעים לשון ותרבויות ויחדשו את הריבונות במולדת ההיסטורית, אפסית. לא קיימת. מבחינה זו, הציונות לא החזירה את עם ישראל להיסטוריה אלא להיפך, הוציאה אותו מן המהלך הנורמלי של ההיסטוריה. רק בכח עקרון רוחני  מכונן שאינו מבוסס על הגיון מתחום הצרכים הקיומיים הכלכליים או הביולוגיים הצליח הדור הראשון של הציונות המעשית (דור במובן התרבותי, שהוא ארוך ממשך דור ביולוגי) להתגבר על כוחות הטבע ולהקים את הבלתי אפשרי, לחדש את הבית הלאומי היהודי. החלוצים ההם רצו להגשים רעיון שאיננו נובע משיקול של כדאיות.

חילופי משמרות בציונות

ואולם כאן נעשתה טעות פטאלית. היו שני כוחות עיקריים שהובילו את המהלך הלא הגיוני של הציונות המעשית, הציונות המדינית. הכח הדומיננטי בדור הראשון היה הציונות החילונית, הסוציאליסטית, התנועה המהפכנית, של החילון וההגירה שנולדה בעקבות כשלון ההשתלבות באירופה של המאה התשע עשרה. תנועה שיעדה המודע ואולי הבלתי מודע, בראשיתה,  היה ליצור לאום אתני שמוצאו יהודי אבל תרבותו חדשה. ביסוס תהליכים מנוגדים לטבע על בסיס כוחות הלקוחים מן הטבע נדון לכשלון. זה היה גורלה הצפוי של כל אידיאולוגיה שהתבססה על הסוציאליזם של המאה התשע עשרה – תחילת המאה העשרים. כאן נעשה ניסיון לעצב יהודי חדש. יהודי שיהדותו אתנית בלבד בלי העקרון הרוחני המכונן של היהודי ההיסטורי. הניתוק מן ההיסטוריה, תכונה של כל מהפכה, היה טעות פטאלית. נעשה נסיון לעצב יהודי שיקיים מסורת סינטטית, שהומצאה יש מאין ופניה לתרבות הכללית של הזמן המודרני. כך אמור היה להווצר לאום יהודי מנותק מספר הגנום שלו ומשולב בתרבות המודרנית העכשוית. לאום יהודי שיהיה פטור מן הרדיפות האנטישמיות ולא יקיים את הרצף ההיסטורי של עם ישראל. מהפיכה ההורסת את הישן ויוצרת חדש. זהו כח קצר חיים שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

במקביל התקיימה הציונות היהודית, תנועה ששרשיה הם בעליות של תלמידי הגר'א, וגדולי תורה כגון הרבנים אלקלעי, קלישר וגוטמכר. תנועה שמימשה את חלום הדורות להמשיך את היהדות ההיסטורית ולחדש את מלכות ישראל שתנהג על פי מסורת ישראל בארץ האבות. זה היה כח קטן יותר במספר גולגלותיו אבל עצמתי יותר בתורותיו.  

כוחות אלו פעלו בשני קוים מקבילים. בהתחלה התנועה החילונית היתה דומיננטית. היא עשתה ככל יכולתה להקים כאן מדינה נורמלית על בסיס לא נורמלי. הדור הראשון, שנהנה מן הפריבילגיה הייחודית, השמורה לדור אחד בלבד, להיות בעל זהות יהודית ללא קיום המסורת, הגשים את החזון הציוני בעצמה רבה.  אנשיו ובניו הקימו יישובים, נלחמו וגירשו ערבים ללא יסורי מצפון הרחיבו גבולות והתנחלו. דור זה ינק את כוחו מן המסורת שהביא מבית אבא, אבל נכשל בהעברת מקור הכח לדור הצברים. הם התעלמו מן העובדה היסודית שיהודיות היא מורשה ולא תורשה. . הדור השני נועד להיות הדור של היהודי החדש, יהודי מעוצב במסורת שעדיין לא נוצרה או הומצאה יש מאין. הוא נכשל משום שמסורת בהגדרה אינה נוצרת יש מאין אלא בתהליך אבולוציוני איטי ורב דורי. כאן היתה רבולוציה במקום אבולוציה. לא היה לכך כל סיכוי. אין מהפכות בטבע וגם מרבית המהפכות החברתיות נכשלו תוך דור או שניים.

המחלוקת האידיאולוגית בין שני הכוחות המובילים היתה הרבה יותר חריפה ועצמתית בדור הראשון מאשר בימים אלה. אולם, היתה שותפות סביב הייעוד של הקמת בית לאומי יהודי עצמאי ולכן התקיים שיתוף פעולה עם הציונות היהודית חרף היחס השלילי והמחלוקות האידיאולוגיות. לא היתה "ברית היסטורית" היה מצב של שותפות בייעוד. ייעוד משותף מאפשר התגברות על כל קושי.

שינויים תרבותיים קורים בעיקר בעת חילופי דורות, בשנות השבעים אירע חילוף המשמרות הראשון של המפעל הציוני. בשנות השבעים איבד הדור הראשון את כוחו בתהליך טבעי והאחריות להנהגת המפעל הציוני עברה לדור השני, דור הצברים. ואז הורגש החסרון בכח הנחוץ לקיום המפעל המנוגד לכוחות הטבעיים.  בהעדר מסורת ותשתית רוחנית המעוגנת בהיסטוריה אבד גם הייעוד המשותף. הדור השני של הציונות הסוציאליסטית לא ירש עקרון יהודי מכונן ואילו התחליף, האידיאולוגיה הסוציאליסטית התנדף מעצמו בדרך הטבע. לכן לדור זה אין את העצמה להתמודד עם האי-נורמליות של המציאות של הגשמת הציונות. הוא איבד כוון והתנפנף כשבשבת. הוא היה כשמשון הגיבור לאחר גזיזת שערו. עם צבא אדיר, אבל חוסר יכולת להובילו לנצחון, בהעדר עקרון רוחני מכונן הטבע הדוחף בעצמה לכוון הנורמליזציה הפך להיות הכח המוביל.

באותן שנים הציונות היהודית, הלא מהפכנית, המשיכה בקו הישר, ועצמתה לא פחתה, היא לא דעכה ולא נתקפה בלבול ויאוש. וכאן נולד קונפליקט אדיר. בדור הראשון הכח היהודי קיבל יחס של זלזול, יחס של נספח, אבל שותף לייעוד. בדור השני והשלישי, דורותיהם של ילידי הארץ, אבדה שותפות הייעוד. בדיוק בשלב הקריטי של חילופי הדורות של המפעל הציוני, קרתה מלחמת יום הכיפורים. משמעותה היסודית ביותר של "מכת פטיש" זו היתה אבדן החלום של היהודי החדש. החלום שאמר "כאן לא יהיו פוגרומים" התחזק בעקבות מלחמת ששת הימים אך הוכה למוות כאשר בעצם יום הכיפורים הותקפנו על ידי הגויים וכעבור שלשה שבועות של לחימה התברר שיותר מאלפיים בחורים נפלו בקרב. עובדה זו נתפסה בבלתי מודע של הציבור הישראלי כפוגרום קלאסי. והמסקנה הבלתי נמנעת היתה ש"בקישינב היה פוגרום וכאן היה פוגרום ואם כך מה השיגה הציונות? כלום!". מכאן צומחת מסקנה אופרטיבית הגיונית לכאורה, שאומרת שיש לוותר על החלום של פתרון בעית האנטישמיות, לשנות כוון. ללכת עם הכוון של הטבע שמשמעותו ארוכת הטווח במקרה זה בצורה הבוטה ביותר היא מעבר לגטו ממוגן על חוף הים התיכון. את זה הבין גולדמן בגאוניותו תוך כדי ההתרחשות. כך "בחורף של שנת 74' " התחיל תהליך ההבשלה של הביטוי המדיני הבולט ביותר לשינוי כוון זה והוא הסכם אוסלו שפרץ לאור רק כעבור 19 שנים. הסכם אוסלו שמהותו היא הפרדות מחבלי ארץ ומחלום ההתיישבות בה הוא תולדה ישירה של חילופי המשמרות של שנות השבעים ומלחמת יום הכיפורים. הסכם אוסלו הוא ביטוי למצב של ייאוש. מוביליו ומעצביו התעלמו מן העבר ומן העתיד והתמקדו רק בכאן ועכשיו.  אולם כבר בתחילת תהליך ההתכנסות התגלה מכשול אחד גדול בדרך להגשמת חלום ההתנרמלות. המכשול הזה הוא קהילותיה של הציונות היהודית, או הציונות הדתית.

בניגוד לתהליך היפוך הכוון, הציונות היהודית לא תפסה את המלחמה כפוגרום אלא כשלב קשה בדרך לגאולה. היא התגייסה להמשיך במפעל וכיוון שהשותפים נעלמו, פשוט המשיכה ללא השותפים. את מקום השותפות תפס ניגוד מוחלט. ניגוד זה מודגם בצורה ברורה בשתי תנועות מנוגדות שנולדו רק לאחר מלחמת יום הכיפורים: שלום עכשיו הבונה את הגטו וגוש אמונים הממשיך את הציונות המקורית. המשך הפעילות הציונית החלוצית הקלאסית של בניין יישובים וגאולת האדמה הפך להיות המכשול העיקרי בתהליך הנורמליזציה ובניין הגטו החדש. לכן כדי להגשים את החזון החדש, ההפוך לכוון המקורי, נולד הצורך לרסק את המכשול, את הקהילות של הציונות היהודית הממשיכות בכוון שאבד. זו נקודה מרכזית בהבנת התופעה של המחלה האוטואימונית שמוליכיה ניסו להסוותה במילה המכובסת "התנתקות".

כאן נולד קונפליקט אמיתי שלא ניתן לפתרון ללא חשבון נפש מעמיק. לא נערך חשבון הנפש המתבקש לאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים, אשר היה נחוץ כדי לאפשר את המשך השותפות. לדעתי הסיבה העיקרית להימנעות מחשבון הנפש היא אי הנכונות לקבל את המסקנות הצפויות מחשבון נפש אמיתי.

בהעדר טיפול בקונפליקט הבלתי נמנע, הוא התדרדר לכלל מלחמת אזרחים שמטרתה היתה סילוק המכשול. זה הרקע לפעולה המטורפת של ממשלת שרון והציבור הגדול שנתן לו את הכח לכך, עמד מאחריו, דחף והריע.  

אנשי הדור השני של הציונות הסוציאליסטית (החילונית) קמו על אחיהם הנאמנים לחזון הציוני וגמרו אומר לחסל את קהילותיהם, לפזרם ולהפיצם על פני כל הארץ ולחסל את כוחם. הם קמו עליהם כדי להשליט את הנורמליזציה בכח הזרוע. לצורך זה הם שעבדו את כוחו של צה'ל, רמסו את הדמוקרטיה, הסתייעו בבית המשפט העליון. "שליחותה" של מערכת המשפט נחשפה על ידי הפרופ' ברק שהודה לאחר פרישתו מכס נשיאות בית המשפט שהוא פעל בשליחות הנורמליזציה.

אכן אין מקום ליפות את המציאות. אנחנו עדים למאבק פנים ישראלי בין שתי דרכים שונות. בעבר היו שתי דרכים מקבילות שהובילו  לייעוד משותף של שני הכוחות השונים שהניעו את הציונות והפכו להיות מנוגדים מאוד. אנחנו עדים למאבק שלפני עשר שנים התפתח לכלל מאבק אלים. מלחמת אזרחים ללא כחל ושרק. רק בזכות החלטתם של המותקפים, לא התפתחה כאן מלחמה במלוא עוזה.

הדבר אינו חדש. המטרה האסטרטגית היא חדשה. הטקטיקה-ישנה. לפני 75 שנה המציאו מנהיגי הציונות הסוציאליסטית החילונית את המושג "סזון" . לא בחלו בשיתוף פעולה עם האויב הבריטי כדי לחסל את המחתרת המתחרה, כדי להבטיח המשך ההגמוניה כאשר היה חשש שהדור הצעיר יתחבר לאידיאולוגיה של האצ'ל. ההתנתקות היא המשך צורת החשיבה של הסזון, אך היעד היה שונה. הסוציאליזם מת, נשארה רק הנורמליזציה, ניתוק מן המסורת וחילוניות. את מקום הסוציאליזם תפסה הניאו-ליברליות את הפניה למזרח החליפה הפניה לתרבות מערב.

ההתנתקות לא היתה התנתקות מחבל ארץ, היא היתה ביטוי לשאיפת ההתנתקות מן היהודיות.

לא שרון השתגע, הוא נכנע לציבור גדול שתמך בהתקפה ואשם בכך שהיה קבלן ביצוע נאמן, נלהב, מסור ושקרן. כדאי לקרוא את ספרו של משה יעלון. שם יש עדות ממי שחווה את תהליך קבלת ההחלטות במלחמת ההתנתקות מכלי ראשון. הוא מעיד על אופן השתלטות האינטרסים של ציבור מאוד מסויים על מהלכי הממשלה והפיכתה לכלי במאבק הפנים ישראלי. צאצאי הציונות החילונית תקפו את ממשיכי דרכם של הציונים הנטועים עמוק במסורת אבותיהם וארץ מולדתם. תלמידי בן גוריון וברנר תקפו את תלמידי הרב קוק.

המערכה הראשונה התסיימה באסון כבד ונזקים למגורשים ולחברה הישראלית כולה. עצם הפיכת גוש יישובים לגל חרבות מסמן לאוייב המוסלמי שיש סיכוי שכל בית יהודי בארץ ישראל הוא עובדה הפיכה. אולם האסטרטגיה נכשלה. המערכה השניה נעצרה. שלב ב' של המערכה לחיסול הקהילות הציוניות הדתיות נעצר. לא היתה "התכנסות". לאחר ההתנתקות הציבור הישראלי נתן אור ירוק לשלב השני ואולמרט הקים ממשלה שדגלה ב"תכנית ההתכנסות". אולם התהליך נעצר, וממשלת  הרשע נכשלה במלחמת לבנון השניה ואיבדה את כוחה. אולמרט לא הרס אפילו מאחז אחד.

מקום לאופטימיות

כל זה היסטוריה של הדור השני של המפעל הציוני, בתוך העשור הקרוב יתקיים חילוף הדורות השני של המפעל הציוני (דור במובן של דור תרבות).ההנהגה תעבור לידי הדור השלישי וכאן יש מקום לאופטימיות. לעניות דעתי התהליך החשוב ביותר הקורה כיום במדינה היהודית הוא תהליך חיפוש הזהות היהודית. בניגוד לדור השני, חלק ניכר מן הדור השלישי של ישראל החילונית אינו בורח  מפני האתגר של הקיום היהודי ומחפש את משמעותו. ויקטור פרנקל בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות" מעלה את המסקנה שהיכולת להתמודד עם קשיים ולחיות בתנאים בלתי אפשריים תלויה בקיומו של ייעוד שהוא חיצוני לרמת הקיום הפיסי היום יומי. ארץ ישראל מציבה בפני יהודיה אתגרים בכל דור ודור. לא סתם הוזהרנו חזור והזהר בסוף ספר ויקרא ובסוף ספר דברים על שבירותה של הריבונות היהודית עקב היותה בלתי טבעית. ארץ ישראל נתונה בין הים למדבר, בין חמסין ובצורת לקרה ושטפונות, בצומת של צפון-דרום ומזרח-מערב, מעבר אסטרטגי לגויים רבים, ונוסף על כך מוקד דתי לדתות החדשות שקמו להחליף את תורת משה. לא סתם נאמר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" ולכן אנחנו מאותגרים תמיד. כאן אין "מנוחה ונחלה", כאן צריך תמיד להשקיע אנרגיה כדי לשמור על יציבות. ולכן קיום ייעוד שהוא מעבר לעצם הקיום הפיסי, הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק להמשכיות המפעל הציוני. 

מתחת לפני השטח מתרחש תהליך עומק שרובו עדיין לא גלוי ואשר לפי הבנתי עומד לשנות את פניה של החברה היהודית בארץ ישראל. זהו תהליך של חיפוש משמעות לקיום הלאומי היהודי שמתחיל בחיפוש הזהות היהודית שהודחקה בשני הדורות הקודמים. תקצר היריעה מלנתח את שרשיו של תהליך זה אולם לדעתי חשבון הנפש שנדחה על ידי הדור השני הולך ומתרחש על ידי הדור השלישי. עצם העובדה שהקיום היהודי בארץ ישראל, המפעל הציוני הגדול, מנוגד לתהליכי הטבע הנורמליים  מאתגרת כל יהודי חושב לשאול מה משמעות הקיום הלא נורמלי הזה והאם כדאי להשתתף במאבק שלעולם לא ייפסק למען קיומו. הרעיון של הסתגרות בגטו על חוף הים התיכון מוקף בגדר הקרויה "בטחונית" אך היא ביסודה נועדה לתחום את הגטו ולהגדיר את הזהות היהודית האתנית נכשל.  כשלון זה מביא בהכרח לחיפוש הזהות היהודית הרוחנית בניגוד לאשליה של הזהות היהודית האתנית.

הציונות הדתית צלחה את הדור השני בראש מורם והמשיכה את האתוס הציוני והקימה את מפעל הההתנחלות האדיר ביהודה, שומרון וחבל עזה במהלך הדור השני של הציונות. בכך היא  החייתה וקיימה את התשתית המאפשרת היום את התהליך הגדול של חיפוש הזהות על ידי צאצאי הדור השני של הציונות המקבילה שקם עליה לדכאה. מציאות זו היא מקור לתקווה גדולה ואופטימיות לגבי עתידו של המפעל הציוני. הולכת ונוצרת מציאות שתאפשר את חידוש השותפות בייעוד של הקיום היהודי בארץ ישראל. מלחמת ההתנתקות נעצרה. העצמה הרוחנית של אנשי הציונות הדתית בגוש קטיף שלא נתנו לתוקפיהם את ההזדמנות לפתוח באש ולממש את מלחמת האזרחים תרמה את חלקה לעצירת האסטרטגיה של ריסוק הציונות הדתית.  אני מקווה ומאמין שהדור השלישי לא יאפשר תופעה אוטואימונית כזו שפשתה בדור השני. תופעת התחדשות החיים היא תופעה אופיינית לאוכלוסיה של אורגניזם חי. כשם שכל סוג של אורגניזם ביולוגי יודע להתחדש על בסיס הד.נ.א. שלו, כך עם ישראל הולך ומתחדש במולדתו על בסיס המסורת העתיקה שלו.

א.ה. פרופסור לביופיסיקה. חבר בהנהלת חוג הפרופסורים ושימש בעבר כיו'ר החוג